רואים רחוק

פעם כשהייתי קטנה,

ניסיתי לדמיין מה יהיה איתי בעוד עשר שנים.

האם אתחתן? יהיו לי ילדים? תיהיה לי בכלל עבודה?

חשבתי שאם רק אדע את התשובה- יהיה לי יותר קל לחיות.

נסיתי לדמיין מקום כזה שבו העתיד מוקרן על מסך גדול

ואני צופה בו ונרגעת.

משום מה לא חשבתי שדברים קשים יכולים לקרות.

בדימיון שלי, תמיד יהיה טוב.

לפעמים הפנטזיה הילדית הזו חוזרת,

ואני רוצה לראות מה הולך שם- באופק הרחוק.

האם הילדים שלי יהיו בטוחים

האם  יהיו מחובקים? ומישהו  ישמע אותם  כשיבכו?

היום  ראיתי שני פרפרים עפים

וחשבתי לעצמי, האם הם באמת חיים רק 24 שעות?

ואם כן איך הם חיים עם האופק הכל כך קרוב?

כנראה שהם פשוט עושים את מה שהם יודעים הכי טוב וזה לחיות;

בלי דאגה  ובלי לחץ מהאופק הרחוק.

לפעמים כשהפחד אוחז בי

אני רק רוצה להרגיש שמותר לי

פשוט לנפנף בכנף ולהיות: לחבק חזק,לבכות, להתרגש. להגיד , לעשות והכי הרבה לאהוב.

ולך בן יקר שלי, שכל כך דואג ממה יהיה

אני  אומרת  -״ נפנף בכנפיים״

ותהיה עכשיו , את הכי טוב שאתה יכול להיות.

ובנתיים נמשיך להתחבק גם בלי לדעת את האופק הרחוק.