הלו, גלית? כן, אני עונה בהפתעה.
זו המורה של הבן שלך. מה קורה?
לא קורה. הכל טוב. חמוד הנער שלי אה…
לא. היא אומרת. רציתי לזמן אותך לפגישה.
פגישה? אופס… עוד פעם נרדמתי בשמירה?
ישנת היטב, הן אומרות לי- המורה היועצת ורכזת השכבה.
ולך אסור לישון. הנער לא ממש איתנו.
תראי את המשוב. הכל צבוע בורוד כתום וצהוב. שאלה הצבעים שמסמנים את ההעדרויות, האיחורים ומספר ההפרעות.
מה, לא הסתכלת עד היום? הרי בשביל שכמותך המציאו את זה. שתוכלי לעקוב.
בטח עקבתי, אני עונה. בהתחלה הרבה. אח"כ איבדתי את הסיסמא. אח"כ אמרתי לילד שייתן לי סיסמא חדשה. והורדתי את האפליקציה אבל היא לא נפתחה. ואח"כ …פשוט הרפיתי. קצת.
(טוב, אולי עדיף שאשתוק)?
עדיף שלא אגיד להם שאני גרועה במעקב צמוד ורציף. שלא טוב לי כל הזמן לקרוא דברים שמקלקלים לי את השמחה. אז אני כמו הילדים האלה ששמים ידיים על הפנים ובטוחים שהם מתחבאים ולא רואים אותם.
אבל הן רואות אותי. המורה, היועצת ורכזת השכבה. רואות את המקום בו לא תפקדתי.
רואות שנרדמתי בשמירה. ומסתבר שכשאני ישנה גם הנער שלי ישן. אין לו מושג מה הן רוצות ממנו.
והוא לא מבין על מה המהומה?!
והשיחה נגררת למספרים: העדרויות, ההפרעות, איחורים. מספר כזה שלא מקובל עליהם. אנחנו רוצות – 0 . 0 הפרעות. 0 איחורים. 0 העדרויות.
ואני עונה להם בעדינות: מה הוא רובוט?
ואליו אני מסתכלת במבט: חכה חכה. תראה מה שאני אעשה לך בבית. חוצפן אחד.
ובינן לבינו אני יושבת. כועסת על עצמי שהרפיתי, עליו שלא מבין מה רוצים ממנו, עליהן שלא מבינות שקשה לו. ואני נעה בין כעס, לעצב, לייאוש. בין לחבק את הצוות שדואג לו לבין לכעוס עליהם כי הם לא מבינים איך זה לחיות ככה.
וככה זה אומר- שיש רגעים של השתדלות ואח"כ באה הרפיה.
וככה זה אומר- שיש יום ארוך שבו אפשר לקחת טיפול. וביום אחר קצר,הנער לא מוכן.
ככה , זה חיים עם לקות שאין בה רצף. זה כל הזמן : גם וגם.
גם מגיע בזמן וגם יכול לאחר. גם לוקח בגדי ספורט וגם יכול לשכוח אותם. גם מכין שיעורים וגם לא פותח את התיק.. גם מקשיב וגם מפריע. גם זוכר וגם שוכח. גם מצליח וגם נכשל. גם נחמד וגם מתחצף.
ופלא שהוא לא מבין מה רוצים ממנו בכלל?
וכל נסיגה מיד מקפיצה אותי לפגישה ואותן להגיד את המשפט – אתה יכול. אם רק היית רוצה יותר, מתאמץ יותר. תראה, היו פעמים שהצלחת . זו עובדה.
ואני מזכירה לעצמי ולהן , את העובדה היחידה שאני מבינה. שזה האופי של הלקות.
שחוסר הרצף הוא הוא הרצף של ההתנהלות שלנו.
ושאנחנו צריכים להמשיך ולהחזיק את הרצף עבורו.
הרצף שאומר- אתה יכול גם אם אתמול זה לא הצליח לך. ולא: למה לא הצליח לך היום? הרי אתמול הצלחת.
ושיש מקום להעצים ולעודד ולא להתעסק רק במה שקשה ומאכזב ומפריע לכולם, להשתדל לראות את ההצלחות ולהעצים אותן ולא לחפש את הכשלונות ולצבוע אותם בצבעים זוהרים, ורוד, כתום, צהוב…
וזה לא רק עניין של רצון. כי מי לא רוצה להצליח? ולהיות קשוב? ולהבין? ולהגיע בזמן? ולזכות במבטי הערצה ועידוד וגאווה כל הזמן?! מי רוצה להיות במקום הנכשל, הלא מצליח, הנעדר, מפריע, מאחר?
וכן, גם אם לפעמים אני זקוקה לצלצול השכמה זה לא אומר שאני שומרת גרועה.
מאחלת לכם ולי,להצליח לצבוע הצלחות בצבע זוהר ומיוחד. כזה שיעמעם את צבע הכשלונות שבדר"כ צבועים בצבע שתופס לנו את העין והלב ומכווץ אותם.