כששואלים אותי איך היה בחופש, אני מוצאת את עצמי אומרת: מצחיק.
ואנשים מסתכלים עלי ואומרים. כן, אבל איך היה? נהנית? איפה הייתם? כי מצחיק זה לא מספיק לתאר חופש. מצחיק זה לא מקום על מפה שאפשר לחזור אליו ולהמליץ לחברה.
ואני מנסה למצוא את התשובה שתתאר מה שעברנו וכל מה שיוצא לי שוב זו המילה: מצחיק.כי מה אני אגיד?
שאנחנו משפחה שמתכננת דבר אחד ויוצא לה דבר אחר.
שנסענו שלוש שעות ברכבות (ואין לאף אחד מאיתנו חוש כיוון) שהתבלבלנו ברציפים והגענו לשכונה נידחת ואני התעקשתי שהגענו לזאסנה סרואנס?
שבמקום שיט תעלות בהולנד עשינו שיט פדאלים בהייד פארק?
שהדבר שהילדים שלי הכי אהבו לעשות בהולנד זה לאכול גלידה דלינדה? (שזה אגב הגלידה הכי שווה ביקום. חצי חמה חצי קרה וביורו אחד. )
שלכל המקומות השווים הם לא רצו ללכת ( כי כבר היו, כי יהיו תורים, כי זה בטח ישעמם…) ולכן הלכנו לעשות מסאז משפחתי אצל שלוש סיניות ברחוב?
שגם שם מצאתי את עצמי צועקת ומאיימת על הבנות: די לריב. זו הפעם האחרונה שאתן באות איתי לחו"ל. ברור לכן??
שגם בחופש הגינגית ישנה איתנו במיטה האמצעית מתלוננת שאין לה מה ללבוש והגדול מקטר שמשעמם לו. (למרות שהבאתי לו חבר בגילו)
שבעצם, לא משנה לאן ניסע ואיזה נוף נראה. חופש, זה אומר להיות כל הזמן ביחד.
שלוש ארוחות מלאות סביב שולחן. ( בלי לספור את הגלידות, הוופלים והעוגיות באמצע).
זה ללכת ביחד לשירותים, לישון באותו חדר. להחליט ביחד על דברים. להיות
בלי חוגים, (שזה אומר תעסוקה לילדים). בלי חברים. בלי טלוויזיה. בלי אורחים. בלי סדר יום מתוכנן. רק אנחנו עם עצמנו. משפחה. אני והוא והמתבגרים שלנו.
והמשפחה שלי, עם כל המורכבות שלה. עם הספונטניות, עם רגעי התלונות. עם המריבות. עם הפרצופים. עם הקיטורים עם ההפרעה שמפריעה לכל אחד בצורה אחרת. המשפחה שלי, היא המשפחה הכי מצחיקה שיש. ואני אוהבת אותם ככה.
ומה שהכי הרבה עשינו היה לצחוק על עצמינו- והצחוק הזה, היה החופש האמיתי.
מאחלת לכם ולי להמשיך ולהתעקש על היחד המורכב הזה.
ולמצוא כל אחד על המפה הפרטית שלו, את המקום שנקרא: מצחיק.
שבוע טוב חברים.
