כשהייתי קטנה חלמתי שתהיה להורים שלי חנות ממתקים.

בזמנו  זה נראה לי פסגת האושר.

אבל לאבא שלי הייתה משאית  עם מצות וקורנפלור שזה  לא ממש דברים שמרגשים ילדים.

בבוקר הוא  הוביל סחורה לכל הארץ , בערב הוא  היה נוסע  לבית החולים לישון ליד אחותי ובסופי שבוע נסענו עם סבא וסבתא  לבקר את אח שלו שגר ממש רחוק, בחולון.

אני זוכרת שהנסיעה  לשם  הייתה  ארוכה והתנהלה כמו מבצע צבאי . אבא שלי פתח דלת צדדית רוקן סחורה, הכניס שתי כיסאות וסבא וסבתא שלי נדחסו פנימה.

אותנו הוא העלה בקבינה.

אבא, הייתי שואלת  אותו , "אתה בטוח שהם לא יכולים להיחנק שם ?"

ואבא שלי, רק חייך ואמר:

"תראי, אני מקיש על החלון והם מקישים חזרה. אז במשך הנסיעה תקישי כל כמה דקות ותראי שהם עונים  לך " וככה כל הדרך שיחקנו במשחק הנקישות.

כשגדלתי, הוא עדיין הסתובב בכל הארץ לחלק סחורה, ולחולון כבר היינו  נוסעים במכונית.

אבל רק בפסח הוא היה מביא את המשאית, פותח את הדלת האחורית ליד חלקת הקבר הקטנה של אחותי,

ובין "אל מלא רחמים " והדלקת נר נשמה הוא היה צועק: "מי רוצה מצות לחג?"

ותמיד הוא היה מוסיף את המשפט: "כשאני אגיע לכאן אל תשכחו לקבור אותי הפוך, כדי שכולם יבוא לנשק לי את התחת".

עם הזמן, נוספו גם חלקות לסבא וסבתא שלי  ובמקום מצות לאבא שלי  כבר הייתה  משאית מלאה סוכריות .

פעם, כשנסעתי עם "הקטנה" ועברנו ליד בית העלמין ירקון היא שאלה אותי:

"תגידי, פה אבא שלך גר?"

כן, אמרתי לה.

והיא עשתה  לי פרצוף כועס ואמרה : "איזה באסה שלא ילדת אותי ראשונה., זה לא פייר שרק נועה ועידו זכו לסבא שיש לו משאית עם סוכריות על מקל."

ליד אחותי שוכב גם אח של ליטל.

ליד סבתא וסבא  שלי גם סבא וסבתא של ניר.

וליד אבא שלי, בטח עוד אבא של מישהו שאני לא ממש מכירה.

וככה זה בכל המשפחות כולם.

במשפחה שלנו עדיין  מתאספים כל פסח  בבית העלמין ומספרים סיפורים על החיים ועל אלה שאינם.

ומה שנותן לנו את הכוח לחיות ,זו האמונה שכל מי שהיה אתנו  ממשיך לחיות דרכנו.

ולך אבא זו הזדמנות לאמר, שבכל פעם שאני באה לבית העלמין, אני נזכרת בבדיחה שלך וישר עולה בי חיוך.

תודה שהשארת אצלי את הכוח לשמוח, היום  אני מבינה שזה הרבה יותר שווה מחנות ממתקים.

מאחלת לכם ולי  לגלות את ה"רעיון " או ה"כוח" שהורישו לנו אלו שכבר אינם

ולחיות אותו , כי רק כך נוכל להרגיש אותם אתנו – כל הזמן.

יום משפחה שמח לכולם.