שלושה ימים לפני בוא הסערה הגיעה חתולה לפתח בייתי.
האמצעית שלי , מיד פתחה את המקרר והוציא לה אוכל. בהתחלה זו הייתה פרוסת גבינה. אח"כ זה התפתח לקייטרינג שלם.
החתולה ראתה כי טוב , ולא רצתה ללכת. קולות "הקישטא" שלי לא עשו עליה כל רושם.
בלילה יצאתי לסרט, וכשחזרתי ראיתי אותה כבר בתוך סלסלה. עם שמיכה וצעיף שאני סרגתי.
ולידה עוד חתולה בובה. "שלא ישעמם לה, אמרה לי הילדה".
"ישעמם לה? מה גם לחתולות משעמם?" ומה עושה הצעיף שלי עליה? ולמה כל האוכל בחוץ?
יאללה לנקות הכול . תפתחו את השער. בטח יש לה בית. אז שתלך לחפש אותו. "
למחרת, מצאתי את עצמי עם שלושה ילדים באוטו בדרך לווטרינר.
"חשבתי לראות אולי יש לה שבב ,כדי שאוכל להחזיר אותה " . אמרתי לו.
תוך כדי בדיקה, ושני חיסונים שאל הווטרינר לשמה.
"מיסי" פלטה הילדה.
"מזל טוב " אמר לי הווטרינר. "קחי את פנקס החיסונים שלה ושימי אותו ליד הפנקסים של הילדים."
"רגע, אבל עוד לא החלטתי אם אני בכלל רוצה. "
"ואני בכלל לא יודעת איך מסתדרים עם חתולה. בקושי עם הילדים אני מסתדרת."
"אתה בטוח שלחתולה יהיה מתאים הבית שלי? תראה זה לא בית קל …" הווטרינר סגר עלי את הדלת.
חזרתי הביתה עם שירותים בריח לוונדר ,צעצוצים, אוכל יבש ורטוב, סלסלה, ומשחה לפטרייה.
ואחרי שלושה ימי סערה בחוץ, גם אני מותשת מהסערה שיש לי בפנים.
החתולה שלנו,
קופצת ממקום למקום , רוצה ממני שירותי הסעדה כמעט בכל שעה.
לא איכפת לה שאני מנסה לישון. היא מפזרת דברים בכל הבית
וכשמשעמם לה היא מושכת חוטים ובונה לה ארמונות מקרטונים.
והילדים, כל הזמן שואלים אותי : "איפה."
"איפה הצעצועים שלה? והמשחה? והחוט שנתתי לה?
איפה הסנדוויץ שהשארתי רגע על השולחן? והגרב שלי? איפה לשים את הקקי?"
ואני שואלת: "איך?"
איך נפלתי? איך זה שלא שאלתי את עצמי האם אני רוצה. איך זה ששוב הייתי אימפולסיבית?
איך אני אלמד להסתדר איתה? ואיך זה שהיא כזו חמודה? ואיך זה שאף פעם לא הייתה לי חתולה ופתאום אני רוצה?
מאחלת לחתולה שתלמד להסתדר עם המשפחה שלנו,
ולנו, לפעמים לעשות, ורק אח"כ לשאול שאלות…וליהנות מהתוצאות של הספונטניות שלנו.