השבוע התקשר אלי הבכור צועק ומיואש : "די . נמאס לי מעצמי. נמאס לי מההפרעה הזו."
"מה קרה?" אני שואלת. "נכנסתי הביתה אחרי בית הספר. הלכתי לחדר לקחת משהו. ויצאתי בלי המפתח והארנק. אני תקוע בחוץ בואי…"
"באה. באה. יש לך מזל שאני היום בישיבה ולא באמצע משהו אחר." אני עונה לו.
ובדרך אני חושבת על התסכול הזה.
אוי. כמה שאני מבינה. רק לפני שבוע זו הייתה אני שבכתה.
הייתי במספרה , הנחתי את הראש בכיור לחפיפה, תוך כדי מסאז' ,הוא מתקשר מלשכת הגיוס. "אמא, לא קיבלו פה את הטופס ששלחת."
"שלחתי " אני צועקת "שיבדקו במייל שלהם." והם בודקים ולא מוצאים כלום. והם בכלל עובדים רק עם פקס. תשלחי פקס הם אומרים לי. "מי עוד עובד עם פקס? " אני צורחת.
ואני מוצאת את המייל ששלחתי. ושולחת להם צילום -ככה בגאווה.
"אתה רואה מותק. אמא שלך לפעמים גם מסודרת. לא צריך מיד להשמיץ אותי. ועכשיו תן לי לסיים חפיפה. "
ואז הוא מצלצל שוב. " אמא, שלחת להם את הטופס הלא נכון . אין לי התאמות. תשלחי לי מיד…" .
והתקשרתי לבית הספר שישלחו לו. והם באמת ניסו לעזור לי. והמזכירה העבירה למורה שהעבירה לרכזת שחיפשה את היועצת שזו בעצם החליפה את היועצת שבחופשת לידה. ורק ההיא יודעת איפה הטופס הנכסף.
"שנייה, אני נוסעת הביתה אשלח לך משם." אני אומרת לו בעצבים.
והוא מתקשר. "נו? הגעת כבר? מעצבנת!!!!"
ובבית ,בין ערימות הדפים אני לא מוצאת שום דבר. מתוך אבחון של חמישה דפים יש לי את הפתיחה ואין לי את הסיכום. ואני מתקשרת למאבחנת אולי היא תציל אותי. אבל היא לא במשרד. ואני פותחת את כל התיקיות והקבצים במחשב, שהשם שלו רשום עליו. אבל כלום. אין. לא שמרתי. איזו אמא…ד…פ..ו…..
והוא שוב מצלצל ואני בוכה. יודעת שאת המבחן הוא לא יכול לעשות.
ואני כל כך כועסת על עצמי, ונותנת לדמעות לשטוף לי את הפנים ובאותה הזדמנות את הבית. וכשבעלי נכנס הוא רואה אותי יושבת בין ערימת דפים. מיואשת אני מייבבת לו: "אתה רואה? ככה זה שאני לא מסודרת. " אני אשה מעצבנת. איך אתה בכלל סובל אותי?" והוא מחייך אלי ורק שואל :"מה קרה?" ולא מתרגש ממני ומגל האשמות העצמיות וניסיונות השכנוע שלי שאני אשה וגם אמא הכי גרועות בעולם. והוא בכלל לא היה צריך להתחתן איתי….
ואחרי שעתיים עם ערמות אשמה וטישו ביד , אני נוסעת לקחת את הבכור מהלשכה. והוא יוצא עם סנדוויץ ביד. מבסוט… ואני מסתכלת עליו ואומרת לו: "נו, מה עשית? "והוא עונה: "דחו לי את זה לעוד שבועיים."
"מצטערת "אני אומרת לו. והוא אומר לי בחצי מבט: "אני יודע . ככה זה בבית שלנו עם ההפרעה…. אני ממש לא מתרגש מזה כבר."
מחר הוא שוב בלשכת גיוס . והכנתי לו שלושה עותקים של האבחון. אחד לבית ספר, אחד לתיקייה ואחד שייקח לצבא.
והכנתי תיקיה חדשה ובתוכה שמתי את כל הדברים של הילדים. וכשהאמצעית ביקשה פנקס החיסונים שלה מצאתי אותו בשנייה.
"אפילו פנקס חיסונים לחתולה יש לי" אני אומרת לבעלי ככה בגאווה. אולי בכל זאת לא כל כך נורא שהתחתנת איתי???
מאחלת לכם ולי למצוא דרך לסדר את הניירת . סדר טוב , מונע עצבים תסכול וערמות של טישו בבית….
