יומיים לפני החג ואני שקטה. אבל זה שקט תעשייתי לא באמת הרוחות שקטות.

הבעל החליט ומתעקש לא לנסוע בחג. "אין בעיה "הוא אומר לי. "אני אשאר בבית ואתם תלכו לאחותי".  הלו?? פולניה?? פולניה זה בכלל הצד שלי. ומי פה רוצה לשבת לבד בחושך ???

אתה לא תעשה עלי את המניפולציות שלך. לא נכנעת….

לא נכנעתי. התקפלתי. אני והעקרונות המפוקפקים שלי. אני והמלחמה המטופשת שלי בו. מנסה לשווא להבין למה מותר אש לאש ולא לנסוע בחג. מה יותר חשוב דת או משפחה? אני מתריסה בו. אבל הבנתי. לא אשנה עכשיו את האמונות שלו.. יאללה שיבואו אלי כולם. דווקא כיף. הכל מוכן. לי כאמור נשאר לעשות רק את הדג.

ערב החג הגיע . הבעל , מההתרגשות שהוא לא צריך לשבת לבד בחושך מחליט לסדר את שולחן החג. שזה אומר: גלית, איפה יש עוד שולחן???  וכיסאות???

ואז התחיל המרוץ הידוע בכינויו: חייבים לאלתר.

אבל הבעל שלי, המומחה  ביום יום לאלתורים, לא מסוגל  לאלתר כשזה  נוגע לאירוח ואורחים. "לאלתר אפשר על במה"  הוא צועק לי בדרכו להום סנטר. ומשם הוא חוזר עם  כיסאות חדשים( כי גילה שיש רק שישה ואנחנו חמישה עשר אנשים…) ,סכו"ם ( כי נמאס לו להלוות מליבנת), מפות ( כי הלבן כבר לא ממש לבן), והכי חשוב ( לטעמו)עוד סט של צלחות 24 חלקים. (כי בדיוק היה מבצע והוא עבר….) זה היה השלב בו הבנתי את הטעות לתת לו ללכת לבד. אבל הוא היה כל כך נלהב שהחלטתי לזרום עם הסט המכוער על השולחן. הרי את הטעם שלו  כמו האמונה, לא אשנה עכשיו.

השעה שבע. השולחן ערוך ומוכן. האורחים מגיעים ואז הוא חוזר מבית הכנסת.

שנה טובה, נשיקות חיבוקים ומתיישבים לשולחן. הוא פותח את הסידור  ואני קולטת את מבט "סימן השאלה" שלו. תגידי מה זה קרא??? וכרתי??? הוא שואל אותי בשקט.  הכנת את זה?

ופה הבנתי  שאני בבעיה. אף אחד לא לקח ולא קיבל  אחריות על הברכות. אני דאגתי לרימון תמר דבש ותפוח. שזה מה שהיה זכור לי מבית הספר. אמא שלו בישלה את הראש עם השניים כמו שהיא עושה שנים, ואחותו עשתה לובייה. אבל מה זה כל שאר  הברכות???

פתחתי מהר גוגל להבין מה אומרות המילים: קרא וכרתי. והתחלתי במרוץ הידוע בכינויו: חייבים לאלתר.

מצאתי שאריות של דלעת מהמרק שלא בישלתי.  סלק,  היה לי בואקום אז הכנתי מהר עם מלח ולימון… ובמקום כרישה  חתכתי סלרי.

ורק בעלי  הסתכל עלי במבט  מלא דמעות  ואמר לי: לאלתר אפשר על הבמה. לא כשזה ברכות כתובות מתוך סידור…

אבל הפעם, כשכל  החנויות סגורות לא הייתה לו ברירה והוא אילתר. ואפילו יצאו  לו עלי כמה  בדיחות.   וצחקנו בקול. ואח"כ עצרנו, וכל אחד בירך את עצמו ברכה אמיתית. מה הוא מאחל לעצמו לשנה הזו.

עבודה חדשה, בריאות, להצליח לקנות אוטו, לחיות יותר בהווה, להצליח בלימודים, למצוא יותר שקט פנימי….ואני איחלתי לו ולנו להמשיך ולמצוא רגעים כאלה שבהם הכל נראה אבוד- ולאלתר. אני יודעת שזה לא תמיד קל וזה יכול אפילו לעצבן אחרים. אבל באמת, לפעמים זו הדרך היחידה מבחינתי להיות שם. וכן, העיקר מבחינתי היא היחד הזה. סביב שולחן וכמה כיסאות גם אם הן לא לגמרי זהים

שנה טובה ושבוע טוב חברים.