אני זוכרת אוהלים באמצע שום מקום. ואת עצמי יושבת ובוכה, רוקמת את התג של הנח"ל.

אני זוכרת נודניק אחד שביקש שארקום גם לו.

אני זוכרת עכברים מטיילים על האוהל בלילה

ופרות מסתובבות חופשי במחנה .

אני זוכרת מים קרים ומקלחת שדה.

אני זוכרת שמישהי הוציאה קרם פנים ואמרה לי : "תמרחי. זה עושה טוב לעור הפנים."

אני זוכרת שהרגשתי לבד.

אני לא זוכרת פרצופים וגם לא שמות. וזה לא רק הפרעת הקשב, זו התקופה שהייתה לי ממש קשה.

וכשצירפתם אותי לקבוצת הווצאפ,  בהתלהבות של "בואו נפגש אחרי עשרים וארבע שנה"

הרגשתי  כמו חולת אלצהיימר. מגששת באפלה גמורה.

" אתם בטוחים שאני שייכת?" "מישהו זוכר אותי?"

תגידו, קיטרתי? בכיתי? הייתי נחמדה? לא זוכרת מי אתם ומי הייתי אז. איזה פדיחות….

"טוב הייתי אתכם רק שלושה חודשים. וגם יש לי הפרעת קשב…." מצאתי את עצמי מתרצת.

אני זוכרת רק דברים רעים. כמו הרס"ר שכל היום נתן לי לאסוף זבל מהרחבה.

מזל שהוא לא בקבוצה חתיכת בן  ….."

קראתם לי פיתה. כמו שקראו לי פעם. וזה שכנע אותי סופית להגיע לפגישה.

לחצנו ידיים, התחבקנו. חייכתם אלי , וידעתי שאתם זוכרים.

ולכמה רגעים שבו אלי  קטעי זיכרונות.

"הייתם חבורה של נודניקים ונראה לי שהצקתם לי חצי מהזמן."

"כן פיתה,  אמר לי קובי.  אבל בסוף  הסכמת  לרקום לי את התג."

אני חיה עם חורים בזיכרון.

אולי בגלל זה יש לי אוסף של פתקים, מכתבים,  תמונות והרבה כרטיסי ברכה שאני מתעקשת לא לזרוק.

וגם כמה חברות שהולכות איתי הרבה שנים והן רגילות לקבל  ממני טלפון של מצוקה, כי פגשתי מישהו/י ואני לא זוכרת איך קוראים לו או מאיזו תקופה….

ובפגישה העלנו זיכרונות, ורק זו עם הקרם נשארה עבורי נעלם.

ועדיין אין לי מושג איך קוראים לה או איך היא נראתה. אבל היית שמחה להגיד לה תודה.

 

מאחלת לכם ולי להמשיך ולאסוף זיכרונות ולקוות שמי שהיה חלק משמעותי מחיינו לא יפגע מהחורים שיש לנו.

ולאלה שזוכרים אותנו תמשיכו להתעקש ולהזכיר לנו מי אתם. בסוף משהו יחזור אלינו…. וגם אם לא, תהיו בטוחים שנגעתם בחיינו וטביעת הקרם שלכם  מלווה אותנו באיזה שהיא צורה