כשהתחתנתי, בעלי היקר ביקש שאקרא לאמא שלו : "אמא."
הסתכלתי עליו במבט פולני והודעתי לו: "אמא יש רק אחת. וגם זה לפעמים יותר מידי."
כשהתחתנתי עוד לא הצלחתי לזכור את שמות כל האחים והאחיות שלו.
גם לא הבנתי למה הם כל היום מתנשקים ומתחבקים.
והמאכלים היו מסובכים, עם שמות מוזרים של תבלינים כאלה שלא ניסיתי אפילו לזכור את שמם.
ובעיקר, היה עניין אחד שממש לא הבנתי הנקרא: כבוד.
בפעם הראשונה שהזמנתי לעשות אצלנו חג וביקשתי מחמתי שתעביר את ההזמנה בשרשרת לשאר האחים , היא פתחה עלי זוג עיניים וקצת זוג שפתיים ואמרה לי: "זה לא מכובד."
ואחרי ששכחתי להזמין את אחות של אלי ליום הולדת של הקטנה( כי ניסיתי עם ההפרעה להודיע לכולם ושיהיה הכי מכובד ) היא לגמרי הבינה שיש איתי בעיה.
ובכלל שאני , כן עונה לאמא שלי גם אם זה לא מכובד. ואין אצלנו ענייני היעלבויות ושמירת ברוגז.
יום אחד, כשהיינו בלוס אנג'לס ביקשתי מבעלי שיבוא איתי לבקר דוד זקן עם מספר על היד שגר לבד עם תוכי.
וכשאלי ראה אותו יושב ומחייך אלי , הוא בכה כמו תינוק.
ואני הכרתי לדוד שמחה ( נשבעת לכם זה השם שלו) את בעלי היקר. והוא בתמורה פתח עליו זוג עיניים וצעק: אלוהים עם כזה שחור ה"וילדה חיה" התחתנת? אם סבתא שלך הייתה יודעת…..
ואני הסתכלי על ה"וילדה חייה" שלי והתפוצצתי מצחוק.
שחור? אתה לא רציני אה….
"אתה יודע " רציתי להגיד לו, שכל ה"שחור" הזה זה לב אחד ענק?
וסבתא שלי ושלו היו ממש דומות . וכל אחת התעקשה לדבר עם הנכדים בשפתה. ( גם שהנכדים לא הבינו אף מילה).
וגם ל"שחור" הזה יש משפחה בדיוק כמו שלנו. כזו שניסתה לשרוד את האסון הפרטי שלה.
גם הם כמונו, יכלו לשקוע לתוך מוות של ילד ולתת לנו לחיות בבית קברות ובמקום זה בחרו בבית מלא שימחה.
ו"השחור "הזה מגדל איתי ילדים שלא מבינים איך עם כל העיראקיות של אבא שלהם הם צריכים בקיץ למרוח קרם הגנה מספר 50.
וזה נכון שיש בבית קצת יותר שערות. אז מה? כל זה עדיין לא הופך אותו ל"וילדה חייה".
אז ביום האהבה אני מוצאת לנכון לכתוב על המשפחות שלנו.
שלי ושל ה"שחור".
לספר שלמרות שאני מבשלת רק עם פלפל שחור מלח ופפריקה, עדיין בעלי בארוחת שישי מעדיף את האוכל שלי על פני קובה במיה.
ולא הייתי מחליפה אותם ואותו באף משפחה אחרת.
מאחלת לכם ולי לדעת לאהוב כי עם כל "השוני " כולנו עמוק בפנים צריכים בדיוק אותם דברים.
חג שמח אהובים.
