תגידי, אני שואלת אותה. איך זה שאת תמיד מאחרת לריצה?

לא יודעת היא עונה . אני דווקא עם שעון.

אני מסתכלת עליו כל הזמן. ואז בטוחה שיש לי עוד הרבה זמן. אני נכנסת להתקלח ושוכחת את עצמי. פתאום אני שמה לב שנשארו לי עוד שתי דקות.

זה הזמן  שבו אני מתחילה להילחץ ולמהר.אבל אז כבר מאוחר מידי.

ככה היא חיה . משלמת תמיד את המחיר על האיחורים שלה. מגיעה עם הלשון בחוץ לכל מקום, מתנצלת תמידית.

ואני חושבת על הבת שלי. מה גם היא תהיה ככה?? זה בדיוק מה שקורה לה .

את העיוורון לזמן היא ירשה מבעלי. גם הוא עיוור אך תמיד בהכחשה.

אני? מאחר? מה פתאום הוא אומר לי.

ודווקא הוא אוהב שעונים. כל כך אוהב שבכל מקום בבית תלה שעון. הבעיה היא שכל השעונים בבית מזמן תקועים על אותה שעה.

במטבח השעה רבע לארבע כבר שלוש שנים.

בחדר שינה זה ארבע ועשרה.

לי יש בעיה אחרת עם הזמן.

תגיד, אני שואלת אותו. מתי קבענו השבוע?

בארבע או בארבע  וחצי?

והוא עונה לי.; בארבע ורבע.

בממוצע קלעת בול.

אבל ממוצע בשבילי אף פעם לא הספיק.

הבעיה שלי שאני רוצה  ויכולה להגיע בזמן. אני מתכננת  זמן מעולה. תמיד מקדימה.

הבעיה היא שאני מגיעה בשעה הלא נכונה או ביום הלא נכון. כי אצלי כתיבת  המספרים היא הבעיה. יש שם משהו שאף פעם לא נקלט נכון.

לא זוכרת מספרי קומות, מספרי בתים או שעות של פגישות. לא מפנימה תאריכי חתונה ולא מספרי נעלים של הבנות.

אז השבוע כשאיריס שאלה אותי, תגידי הוצאת הזמנה לארוע לא ראית שמשהו חסר?

עניתי לה. לא. מה חסר?

אולי תאריך היא אמרה. ושעה???

אה. עניתי. פרט שולי העיקר שיש קריאטיב יפה לא????

אז זהו , שלא תמיד זה מספיק כדי להגיע למקום מסוים….

מאחלת לכם ולי להבין יותר את מי שמתקשה לתכנן את הזמן ואולי ממוצע יכול בכל זאת להיות פתרון נפלא.