מחר אתה בן 18.
שאלתי אותך השבוע איך תרצה לחגוג, וענית לי שאתה לא יודע.
באינסטינקט שאלתי אותך; ״אולי באולינג עם חברים?״
ושנינו התגלגלנו מצחוק תוך כדי שאתה מזכיר לי שאתה בן 18 ולא בן 8.
ומה רע לחזור למסיבות של פעם? ניסיתי להתעקש.
אולי קריוקי, פיינטבול, אלופי הזהב, טיסנים, קוסם…
ואתה המשכת לצחוק וענית לי-״ די אמא. עזבי אותי.״
אז עזבתי.
אבל לא באמת.
בראש שלי התרוצצו מחשבות על כל השנים מאז שנולדת.
הבכי הבלתי פוסק בלילות, הקשיים בבית ספר, החברים שבאו והלכו, הדיגדוגים שאהבת, החוגים שהחלפת כמו גרביים.
אתה זוכר איך התעקשת להיות שוער בכדורגל?
אמרת לי שזה הכי טוב בשבילך כי לא צריך לזוז הרבה.
ואני הרי רשמתי אותך לחוג שתזוז, שתרוץ, שתוציא את כל המרץ שלך.
אני זוכרת שהייתי משתיקה את הטלפון בבית כדי שהמורה לא תתקשר להתלונן ואת המריבות שלי עם אבא על איך צריך לחנך אותך.
והבכי בלילות של כולנו וגם הצחוק על הסיפורים שהיו לנו בזכותך.
אתה למדת אותי להיות אמא.
להרגיש את הלב מתפוצץ מרוב דאגה, לחוות אהבה אין סופית, ותסכול, וכאב, וגאווה.
ובכל פעם אני מנסה להיות אמא קצת יותר טובה עבורך.
מחר אתה בן 18 ועוד אין לי מושג איך נחגוג.
וכל מה שאני רוצה זה לחבק אותך ולהדפיס לך מילים טובות שתוכל לתלות בחדר ולהתבונן בהם ברגעי מצוקה.
אני רואה את הגרעין הקטן שיש בתוכך שמחכה לנבוט. זה שמכוסה בשכבות של חוסר אמונה עצמית, פחד ובלבול.
ואני יודעת, שיום אחד גם אתה תראה ותמצא את הדרך שלך. כי יש בך רגישות, ותבונה, וחוש הומור וסקרנות ללמוד כל פעם משהו חדש.
אתה חולם להיות טייס ואני מאחלת לך להצליח לנווט את חייך בדרך בטוחה, מלאת סיפוק ונתינה. עם מחשבות טובות . רק אל תשכח להחזיר את הנוסעים ואת עצמך בשלום – הביתה.למקום הכי חשוב שיש…
