חנוכה ואני נזכרת בילדה שהייתי.

ילדה שגדלה עם תחושה שמשהו אצלה לא בסדר, אבל לא ברור מה.

אני זוכרת מסיבת כיתה, כולם  מקבלים טקסטים ללמוד להצגה .

" זה היה בחנוכה/ הילדים שכבו לישון/הכיתה הייתה ריקה/ חושך שקט אין אדם/כלי הבית לבדם".

אני קיבלתי את התפקיד של השעון. ועדיין זכורה לי החרדה שלא אשכח את הטקסט שהמורה נתנה. כי בכל זאת, מי חשב אז שאפשר קצת לאלתר?

מבחינת המורה אלתור הוא עדות לכישלון. ואני במתח. רק לא לשכוח את השורה. ועם המתח והחרדה הלכה ההנאה מהמסיבה…

ועוד זיכרון, אני כבר יותר גדולה. מדריכה בצופים.  מתנדבת להכין לחניכות שלי סופגניות. ואמא שלי מזיעה מהבלגאן שאני עושה לה במטבח. ואני מתאמצת לעקוב אחרי המתכון. כי גם באפיה לימדו אותי- אלתור זו לא אופציה, זה מתכון לכישלון.

ואני באדיקות מכינה חומרים, מערבבת, מדייקת, שופכת, מטגנת ויוצאות לי סופגניות מדהימות.

ואני כולי גאווה. מסתכלת על אמא שלי במבט שאומר: "את רואה. כשאני רוצה אני יכולה."

ומה אני זוכרת?

את היריקות של הבנות. ואת המילה: איכס !!! מתנוססת באוויר. ואותי מנסה להבין. איפה טעיתי?

ואת ההבנה, שבמקום אבקת סוכר שמתי סודה לשתייה.

גם הפעם זה קרה. משהו אצלי לא בסדר, ולא ידעתי מה.

היום אני יודעת. ולנו בבית יש קוד כזה שנקרא: "בטעות".

"בטעות"- הכנתי לכם טוסט והוא לא מוכן כי שכחתי להכניס את התקע לחשמל.( אני לילדים)

"בטעות"- יצאתי לרוץ ולקחתי את המפתח של האוטו שלך, ולך אין איך לצאת להצגה( אני לבעלי)

"בטעות"- מרחתי לי לק ונשפך לי הכל על המיטה( הקטנה לי)

"בטעות"-  אמרתי לך לבוא לאסוף אותי בעשרה לשבע ולא בשבע ועשרה( האמצאית לבעלי)

וככה זה נמשך….טעיות טיפשיות שלא קשורות לחוכמה או טיפשות. הן חלק מהלקות.

והניסים שלי?

שלמדתי לצחוק מזה.

שתמיד יש לי בזכות זה סיפורים מעניינים.

שאני מעיזה לאלתר. ואלתור  הוא כן אופציה. להצלחה לא רק לכישלון.

שאני מבינה יותר טוב שלא תמיד יש קשר בין מאמץ, לתוצאה סופית.

שמה שמצליח לי, הוא לא רק "נס". הוא בזכותי. ואני לוקחת בעלות על ההצלחות שלי.

שצריך לדעת להיות במקום כזה, עם אנשים שמבינים בדיוק לליבך. ויודעים לקבל באהבה את כל הפאשלות הקטנות שלך. וביחד למצוא פתרונות שמקילים על החיים ועל רגשות האשמה.

מאחלת לכולנו, לקבל באהבה את ה"בטעות" שלנו.