הגעתי לרגע שגם הבן שלי עושה את הדבר הזה.
"הוא לומד?" שואלים אותי.
ואני עונה : "כן בטח".
ומבינה שההגדרה למילה הזו לא ממש לפי מילון אבן שושן של אמהות.
בטח לא לפי ההגדרות של אמא כמוני שמגדלת שלושה ילדים עם הפרעת קשב.
ומה לעשות, ההפרעה הזו מפריעה קצת ללמידה. או יותר נכון, לאיכות שלה…
שזה אומר:
חמישה מורים פרטיים בבית. תיק אחד עם כמה מחברות. לפעמים מוצאים מחברת ולפעמים לא.
וכשלא מוצאים, מחליטים על מחברת חדשה.
ולכן ,עד כה נספרו שש מחברות לשון , ארבעה בהיסטוריה ושתיים בספרות.
אם ה"לומד" יחבר את כל החומר שיש בכולן סביר להניח שיהיה מוכן לבגרות.
אבל זה לא רק מורות ומחברות. צריך בין לבין גם לשנן ולחזור על החומר.
תגדירו לשנן???
אצלי לשנן אומר, לישון. ואולי לשמוע הקלטה של החומר תוך כדי נמנום. יש הגורסים שבשינה זה הכי טוב, זה נכנס ללא מודע…
מרוב שזה ב"לא מודע "צריך בעל מקצוע מיוחד שיעזור בשליפת החומר.
עד שימצא כזה ,אני מנסה לבקש מהבן שלי שישן פחות וישנן יותר.
בבית שלי, ההגדרה של לומד זה: "בחייאת תעזבי אותי. את לא סומכת עלי???"
"בטח סומכת. אבל למה ישבתי עם המורה שלך למתמטיקה חצי שעה בזמן שהיית במכון כושר?"
"אה, נו טוב שכחתי שקבענו. הנה אני בא…."
"תרגעי. את לא רואה שאני לומד??"
"איך לומד אם אתמול חגגת עם חברים עד שתיים לפנות בוקר? "אני שואלת.
ולמה הכל ברגע האחרון?
ואיך לא הלכת לתגבור? שוב שכחת?
ואיך הצטערתי שאמרתי את כל אלה, אחרי שחטפתי ממנו שטף של נהמות קולניות שהסתכמו במילה: די!!!
טוב די. אני שותקת….
"תגידי אמא , את יכולה לקחת אותי לבגרות? "
ואני מסיעה בשקט. מנסה למצוא את הכוח להאמין באור שיש לו בפנים.
ומרגיעה את עצמי, מציעה לו מים וחטיף מתוק.
"יאללה תביא נשיקה "אני אומרת לו. "שיהיה בהצלחה. בגרות ראשונה."
והוא יוצא, ושנייה לפני שאני נושמת חזרה, הוא מסתובב אלי ושואל:
"תגידי, יש לך אולי עט להביא לי ????"
מאחלת לכם ולכי לנשום עמוק פנימה בתקופת הבגרויות. עוד מעט זה יגמר: ההוצאות הכספיות , הנהמות, התיאומים, החיפושים.
ותשמחו שעכשיו צריך לחכות 45 דקות בכיתה עד הבגרות( חוק חדש של משרד החינוך), לפחות יהיה לנער שלכם זמן למצוא עט…
