כשהקטנה שלי הייתה בגן, בכל יום כשבאתי לקחת אותה היא הייתה אומרת לי: "רק לא הביתה. רק לא הביתה." "תקחי אותי לעשות משהו. בבית משעמם לי".
בזמנו חשבתי שזה קשור לגן האנתרופוסופי. בטח שמים להם כל היום מוסיקה מרגיעה וקטורת. ולכן היא חוזרת לי עירנית כזו. כשעברה לגן חובה ואח"כ לבית ספר הבנתי שהיא פשוט לא יכולה.
לא יכולה לנוח. לא יודעת מה לעשות כשיש רגע אחד של שקט.
ולכן, מיד כשמתחילה פעילות היא כבר דואגת לדבר הבא.
"אמא", היא לוחשת לי בהצגה. לאן נלך כשההצגה תסתיים?
"אמא, לאן אני אלך אחרי הצהרונית? ואחרי החוג? אפשר ללכת לחברה?"
"אמא, משעמם לי לראות טלויזיה. אולי נשחק..אולי דגדגי אותי…אולי אקרא לך סיפור? או נקפוץ בחבל? "
" אמא, משעמם לי. אולי נצא לסיבוב בגינה?! "
"אמא, אפשר לישון אצל חברה? כי זה יותר כיף מאשר להיות לבד בחדר, במיטה."
לפעמים אני אומרת לה:"אולי תנוחי? אולי די. לא חייבים שכל רגע יהיה מלא בפעילות.
מה את לא עייפה?! "
אז זהו. שאני מבינה שהיא קצת, אולי קצת הרבה דומה לי.
גם אני כמוה מארגנת לי יום מלא בפעילויות.
ואני רצה, ועובדת, ולומדת, וכותבת, ומבשלת, ותולה, ומסיעה, ומארגנת, ויוצאת, ומבלה, ומדברת ובסוף קצת מתלוננת שאני עייפה.
אבל האם אני עושה את כל זה כי אין לי ברירה?
נראה לי שהתשובה היא "לא". וגם אם קשה קצת להודות בזה- אני צריכה את זה.
כן, אני היפארית. ממצה מהר, עוברת מדבר לדבר, אוהבת שהיום שלי מלא בפעילויות, שהמוח שלי חושב, שיש לי מה לעשות…וככה אני מרגישה הכי" אני" שאפשר.
גם אני כמוה לא יכולה לנוח. אני רק חולמת על מנוחה, אבל כשמגיע הרגע הזה אני לא ממש יודעת איך נחים. אני בטוחה שיש הרבה פטנטים ל- "מה צריך לעשות כדי לא לעשות כלום." אבל האם אני רוצה אותם???
בנתיים, ( עד שאברר לעצמי את התשובה) אני מזכירה לעצמי להבין את הקטנה . כי לא לכולם מתאימה המנוחה.
מאחלת לכולנו- שבוע שבו נאפשר לעצמנו "לנוח" בדרך שמתאימה לנו.