"אמא, מה זה סמים?" שאלה אותי הקטנה.
"ראיתי בתוכנית gleeשהשחקן הראשי מת מזה."
"אה… סמים זה משהו שבני אדם לוקחים כדי להרגיש יותר טוב עם עצמם. זה עושה בהתחלה תחושה של כיף, אבל אח"כ באה התחושה הלא טובה." אני עונה לה.
"אה… רגע . לא הבנתי. אז אם יודעים שזה עושה לא טוב ואפילו אפשר למות מזה, למה הם ממשיכים?" מתעקשת איתי הקטנה.
למה באמת אני ממשיכה חשבתי לעצמי.
לא. אני לא נוגעת בסמים. אבל אני כן עושה דברים אחרים .
בדיוק את כל הדברים שגורמים לי הנאה רגעית ואחריהם בא או יבוא הסבל.
ולמה?
כי אני רוצה את ההתרגשות, את האנדרנלין. את הסיפוק הרגעי.
וכשזה מגיע, זה מתוק ועדין ונוגע. וממלא אותי תחושת אושר עילאית ועונג גדול.
ושמחה ויציבות ובעיקר עוטף אותי באהבה. ובשביל רגעים כאלה אני מתחיל ה להאמין ש "שווה לי לחיות".
ואני מחפשת, וצורכת ויוצרת ורוצה עוד ועוד ועוד. בלי גבולות, בלי אשמה,
לא צריך סמים בשביל להיות מכורה.
מכורה? אמרתי מכורה? אני??? מה פתאום. אם אני רק רוצה אני יכולה להפסיק עם זה.
הנה. עברה שעה. עבר חצי יום. עברו יומיים…אתם רואים שאני יכולה? מה פתאום מכורה?! מכור זה מישהו שחייב. שאומר לעצמו שהוא לא יכול לחיות בלי זה. ואני יכולה.
יכולה?
לא ממש. אני סובלת. עצובה. וזה פועם בתוכי . מבעבע. משהו חסר לי כל כך.
ובשביל להרגיש יותר טוב, אני מחפשת שם בחוץ את מה שיכול להרגיע אותי. ולמזלי, הפעם הוא לא נמצא…
"אדם חופשי לא תלוי בכלום". אני מסננת לעצמי.
אבל מכורה בדיוק כמו ההוא בglee , לדברים שיביאו סיפוק ואושר מיידי.
אבל אני לא רוצה. זה לא באמת בריא לי כל ההתמכרות הזו.
והחלטתי הפעם להישאר לא מסופקת. ולעבור דרך הסבל. דרך המקום שיש בו ריק כזה שמבקש להתמלא. ואני מנסה להיות שם ואומרת לעצמי:
הרי לא באמת אמות מלהרגיש את זה.
מאחלת לכם ולי לבדוק את המשפטים שאנחנו אומרים לעצמנו שמתחילים במילים : אני חייב…! לא יכול בלי זה…!
ואם יש כאלה ,לעצור רגע ולשאול את עצמינו, האמנם??? ו
ולנסות לחיות קצת בלי זה.
מקסימום יצא מזה משהו טוב.
