אני לא מאמינה, שיש בכלל דבר כזה הפרעה." היא אמרה לי בביטחון.

ו"אני לא מאמין שמי שרוצה לזכור משהו יכול לשכוח אותו.  שירשום ביומן מה הבעיה? הוא הוסיף לדיון.

"ותגידי, כל מי שעושה טעויות טיפשיות יש לו הפרעת קשב? אולי הוא סתם טיפש???"

"וזה בכלל אופנה להיות עם הפרעה …ואם זה אופנה אז עוד מעט היא תתחלף."

"הנה, עובדה. כולם  מקבלים התאמות בבית הספר…אז לכולם יש הפרעה?…"

וואו. איזה גל זה היה. גל של "עובדות" ומיתוסים שמזמן כבר שכחתי שקיימים.

ועמדתי שם מול ערמת מיתוסים וניסיתי לאט לאט ובביטחון, להסביר ובמעט להפריח.

אבל בתוך תוכי הרגשתי איך למיתוס יש רגליים וידיים שלופתות חזק. ולמיתוס יש מבט כזה שאומר: אם מישהו סיפר אודותיי הפכתי לעובדה.

האמנם??? ניסיתי לשאול.

והם ענו לי : "כן." והביאו את קול הספק. והקול הזה שלא מאמין שמה שיש לי הוא אכן קיים.

וחשבתי על  ילדים או מבוגרים כמוני. שחיים עם אנשים שלא מוכנים להכיר בלקות השקופה שלהם. שאומרים להם שהכל זה המצאה. והכל זה אופנה ואצלם בראש.

וכמה זה יכול להיות קשה, ומתסכל ואפילו מעליב. ואם אני ,  עם כל הידע שלי והניסיון התחלתי להאמין ל"מיתוס"-  מה קורה לאחרים?

הם מסתירים? מסתתרים? חושבים שמשהו דפוק אצלם?

ומתוך הלב המכווץ שלי, זה שלרגע הרגיש שאולי באמת כולם צודקים ואני סתם דפוקה , התמתחתי.

והשתחררתי מהליפוף המכאיב של המיתוס ואמרתי לו: אני כאן.

שכחנית אבל לא דפוקה.

עם הפרעת קשב אבל לא טיפשה.

עם רצון ויכולת שלפעמים מתקיימים בדרך קצת שונה.

ויש לי לקות שהפכה להיות חלק ממי שאני ולא המהות שלי ,בזכות זה שאבחנתי וטיפלתי ונתתי לה הכרה.

והלקות שלי היא לא תירוץ ולא מתנה ובטח לא סקסית כמו שמלה שחורה קצרה.

והגל הזה חיזק אצלי את האמונה להמשיך ולהיות פה בשביל כל אלה שצריכים אותי. שרוצים לשפר את הדרך בה הם חיים עם עצמם ועם הסביבה.

ולך מיתוס אני אומרת: קצת ענווה. קצת הקשבה. סימן שאלה נועד לעורר את הספק ולא להיות  סימן קריאה.

מאחלת לכם ולי למצוא דרך לעמוד מול המיתוסים ואלה המחזיקים בהם ,כי לשקיפות שלנו יש צבע גם אם האחר מסרב עדיין לראות אותה.