תיבת תהודה

גם אצלי קיבלו תעודות.

אחד, הגעתי לקחת את התעודה שלו בנוכחות הצוות- כי זו לא ממש תעודה.

רק אוסף של חיסורים איחורים ופוטנציאל שמסרב להגיע למימוש.

אחת- מצטיינת הצטיינות יתרה.

כבר קיבלה הודעה שכל האופציות פתוחות בפניה והיא צריכה רק לבחור מה ללמוד הלאה.

ואחת- אפילו לא רוצה להוציא את התעודה מהתיק.

התארגנה מהר והלכה לרקוד, שום קריאת סיפוק או גאווה לא נשמעה מכיוונה..

והתעודה הזו עושה תהודה לכל אחד מאיתנו בלב שלו.

וגם אם אני מתאמצת לעשות לי סדר בראש ולהתמקד במה שטוב,

הרגע הזה מחולל אצלי מערבולות.

ואני נעה

בין בכי ללא שליטה וכעס על המערכת

לבין גאווה אין סופית וחיוך של אמא אווזה

לבין דרגה ושאלות על איך יהיה, והאם אני עושה את כל מה שצריך.

כן, קצת רגשות אשמה.

ביום הזה אני בוחרת לא להציג אף תעודה.

אני כן מנסה למצוא את המילים המדויקות לכל אחד מהם.

ורוצה לתת להם מקום בלב שלי עם העליות

והירידות ומה שזה עושה לי ולהם בפנים.

אז גם אם נדמה לי שאצלכם הכל מצוין ומושלם

כמו שתמיד נראה לי כשאתם משוויצים. אני עוצרת ובוחרת לזכור-

שזו רק פנטזיה.

במציאות כמו במציאות יש מערבולות ותיבת תהודה וכל הקולות מופיעים כשמגיעה התעודה.

תגובות

תגובות