שקט בבקשה

בר מצווה, בית כנסת , קדושה ותפילה.

והנער המתוק עולה לתורה.

הנשים מפסיקות לקשקש, הגברים ממשיכים להזיז את גופם

קדימה ואחורה ומקשיבים קשב רב לפרשת נוח.

ואני? ממש לא נוח לי.

מנסה להתרכז בנער שקורא ,

אבל כל מה שאני אני שומעת  זה את רעש הניילון המרשרש.

זה שבתוכו סגרה חברתי את כל הסוכריות.

בקבוצות של עשר היא ארגנה אותם,

וכל אחד מחזיק עכשיו בידו חבילה כזו.

הנער מתפלל וכולם  פותחים את השקיות מחכים לסימן שיגיע .

גם אני מחכה שמישהו יגעל אותי מהרעש הזה. נו, שיזרקו כבר….

חברה שלי מלכת השיק, ( לא סתם היא ארגנה ככה את הסוכריות)

אבל אני מלכת החוסר הסובלנות לרעשים.

אני שומעת הכל,

את זה שלועס לידי מסטיק, את זה שמזיז את הכיסא, את זה שמקנח את האף כבר שבע פעמים, את זה שמקיש הודעה בטלפון וכמובן את זה שלועס את הפופקורן בסרט.

ואני יודעת שאנשים כמוני עם הפרעת קשב לא יכולים לסבול רעש

אבל הם בעצמם מכונה לייצור קולות ורעשים.

והרעשים הכי מעצבנים,

תכנו אלי הביתה וכל מה שתשמעו זה את כולנו צועקים: די, אפשר קצת שקט?!

כי עם כל זה שאנחנו בעצמינו עושים רעש,

לפעמים לעיסה קטנה אחת יכולה להוציא מאתנו תגובה אגרסיבית מתפרצת.

אז זה הזמן להתנצל בפני חברתי  נורית שבלי  לבקש פשוט לקחתי לה מהיד את השקית המרשרשת הזו!

וזה הזמן גם לחבק את מלכת השיק ליטל קלמנסון  לרגל בר המצווה המושקעת

ולבקש,

בפעם הבעה  תביאי קערה –  סתם קערה עם סוכריות .

תגובות

תגובות