קשה אין רק בלחם

השבוע הגדול יצא למסע ישראלי.  חמישה ימים של טיולים בארץ.

מהרגע הראשון הוא התלונן ורצה לחזור .

" ממש סבל פה.  תשלחי לי מונית. זה סיוט. "

ואני עודדתי אותו שלא יוותר. "קשה זה רק עניין של השקפה אתה יודע  נכון?

תנסה למצוא דבר אחד טוב להגיד. תראה זה ישנה אצלך את ההרגשה."

והוא מצא דרך לעשות מקלחת שדה והצליח עם המטר שמונים שלו להידחס לשק שינה ולהירדם.

ובבוקר , הוא כתב לי את הטקסט הבא:

"  אמא , הבנתי אתמול שאני חי בבועה. יש פה ילדים שבאים הביתה והם שואלים את אמא שלהם מה יש לאכול והיא עונה להם "כלום".

"נו, רק בשביל זה היה שווה לצאת למסע". עניתי לו כמו כל אמא פולנייה.

ביום השני  הוא  התלונן  שמשעמם והוא עייף.

ואני שלחתי לו תמונה "אתה רואה גם אני הייתי כמוך. נרדמת כשהמדריך מדבר".

וביום השלישי הוא כבר לא כתב  . לשנייה הייתי רגועה.

אבל אז היא צלצלה.

רכזת השכבה,  זו שדואגת שהילדים יהיו ממושמעים.

זו שבכל פעם שהוא נושם בכיתה, מזמנת אותי לפגישה וזה תמיד מלווה במשפט: "סה"כ הוא ילד טוב שומר על החוקים  לא אלים אבל…"

ואני בן אדם של חוקים ומסגרת  ותמיד משלבת ידיים עם המערכת.

אבל הפעם זה היה שונה. היא הודיעה לי  שאבוא לקחת אותו. יום לפני שהמסע מסתיים.

מה הוא שתה? עישן? הרביץ? התחלתי להגיד את כל הסיבות שנראות לי הגיוניות להפסיק בגללן מסע.

"לא". היא אמרה. "הוא פשוט לא רוצה לשבת במעגלי הקשבה .הוא לא מתחבר, וזה מפריע. "

"לא מתחבר?" את שומעת את עצמך. וזו הייתה הפעם הראשונה שהעזתי לצאת נגדם. בוערת מבפנים על היחס.

וצעקתי וכתבתי ונלחמתי על הזכות שלו להישאר בלי "להתחבר".

והוא נשאר.

והתקשר להגיד לי "תודה שנלחמתי עבורו".

מאחלת לעצמי ולכם לזהות את הרגעים האלו שהילד שלנו זקוק שנאמין בו. כי עם כל ה"קשה" שלהם יש לנו לפעמים נטייה להסכים עם הסביבה ולא לתמוך בהם כמו שהם באמת צריכים אותנו.

תגובות

תגובות