כשמישהו לא רואה אותך

עוד מעט האמצעית עולה לבמה ( מופע מחול סיום חוג)

אבל כאמא עם הפרעת קשב שקנתה  כרטיס ברגע האחרון

קיבלתי מקום בשורה 19, שזה ממש בסוף ובגובה.

תוך שנייה חטפתי  ורטיגו : סחרחורת , בחילה  והרגשתי שאם לא אמצא מקום אחר

אני אקיא על זו שיושבת לפני.

קמתי ומצאתי מקום  אחד בקצה השורה השביעית באולם.

התיישבתי והקטנה עלי.

המופע התחיל וגם היא התחילה לקטר: "אוף לא נוח לי."

הסתכלתי שמאלה וליד הזוג שישב  לידי היה מקום פנוי.

האשה שמה  את התיק שלה  שם ואמרה לי: "קניתי כרטיס ולא באו."

ביקשתי מהקטנה שלי שתעבור לכיסא הפנוי

והיא נעצה  בי את העיניים החרדתיות שלה ואמרה ": אני יושבת רק לידך".

ביקשתי מהגבר אם הם יכולים לזוז כיסא אחד,

והוא בתגובה  הסתובב אלי הרים יד ואמר: "לא,  לא זזים. את רוצה שתשב שם."

המופע התחיל והקטנה יושבת עלי ומקטרת.

לרגע שמחתי, אולי ימאס לגבר  והוא יעבור כיסא?

אבל הגבר אשתו והתיק – ישבו ככה כל המופע.

רציתי לצעוק עליהם חוצפנים,

רציתי לשאול אותם אם הם מבינים מה זה ילד חרד שלא אוהב להתרחק.

רציתי לקרוא לסדרן

רציתי לאחל להם שהילדה  שלהם תשכח את הצעדים

רציתי להסביר להם שהילדה שלי חייבת אותי לידי גם כשהיא נראית להם גדולה

רציתי

ובמקום זה שתקתי.

שתקתי כי הרגשתי שזו גם קצת אשמתי שקניתי כרטיס ברגע האחרון.

שתקתי כי הילדה עם הקושי בפרידה, זו שקשה לה להתרחק ממני היא הילדה שלי ולא הבעיה שלהם.

שתקתי כי קשה לי לפעמים לעמוד על שלי

ואני נמצאת שם תמיד בדילמה- עד כמה לחנך את הסביבה שתבין או פשוט לעבוד עם הילדה שלי.

ועדיין, עם זה שנשארתי מרוכזת בזו שרוקדת

וניסיתי למצוא סידור  לזו זו שיושבת עלי

עמוק  עמוק בפנים קיוויתי  עד סוף המופע

שלפחות האמא עם התיק – תראה אותי , את הקטנה ואת החרדה שמנהלת אותה.

אבל היא לא.

 

ואני מבינה,

שלא תמיד יהיה שם מישהו שיראה את המצוקה שלי, שלנו.

אבל אני כן  רוצה לראות ולהיות שם,

עבור הילדים שלי ועבור הילדים של האחרים- אלה שקשה להם יותר.

 

תגובות

תגובות