יש לי סלט בראש

אמא, אני הולכת לכתוב לשר החינוך. אמרה לי האמצעית.
זה לא פייר שבחופש הגדול אי אפשר לצאת לשום מקום.
לקחו לנו את החופש ומגיע לנו את הימים חזרה.
"ולמה זורקים עלינו טילים? הם בטח מקנאים בנו שיש לנו מדינה כזו יפה." שואלת ועונה הקטנה.
ותגידי, "יס פלנאנט" זה צפונית לפה, או דרומית. כי דרום זה הכי מסוכן. אז אולי עדיף שלא נלך לסרט.
מיאו. אומרת החתולה. השארתם אותי מחוץ לממ"ד. תפתחו את הדלת.
חחחח. רצנו מהר. מצטערים. כנסי חמודה.
והקטנה מוציאה גיטרה ועושה לנו "דויד ברוזה" לנשמה. והגדולה מגלגלת סושי. מעסיקה אותנו ביצירה בריאה.
מלחמה בחוץ. ובתוך כל הכאוס הזה בן של חברה נלחם מלחמה אמיתית. מלחמה על חייו.
ואצלי בראש, סלט.
אני דואגת, כואבת, מדחיקה. מנסה לנשום, לעודד ולמצוא נחמה.
ולרגע נפלטת ממני אנחה ואני שואלת: תגידו, איך חיים פה בעולם הזה .איך?
ואני מתקשרת לאמא שלי לשאול אותה, מה נתן לה את הכוח לעבור את מה שעברה.
והיא עונה לי: החיים. השגרה. הילדים. הזמן. זה מושך אותך למעלה.
ואני בתוך הים, מרימה ידיים למעלה ומושכת את חוטי המחשבות והדברים הטובים. נאחזת בהם ומושכת עצמי מעל המים.
יבשה. ים. ים. יבשה. ימבשה…. בשה….ים
יאללה מי בא לשחק?
משחק. חיבוק. יצירה. כתיבה. אהבה. רגעי שגרה. חיוך. מבט אוהב. משפחה. כולנו במיטה אחת. צחוק משותף. מילים טובות. מחשבות מעודדות – זה המרחב המוגן שלי. ושלכם???
מאחלת לכם ולי למצוא את המרחבים המוגנים בנפש ולהגדיל אותם ולא רק בעיתות מלחמה.
שבוע של בשורות טובות חברים.

תגובות

תגובות